טיפול באמצעות משחק

מהותו הבסיסית של המשחק:

תופעת המישחוק, ניצפת אצל יונקים צעירים רבים, להם חיי חברה/להקה.

בבסיסו, המשחק מהווה כלי למידה והבנה של אירועים ומצבים בחיים, של מבנה והתנהגויות חברתיים-להקתיים; וכן, של רגשות ומהווים.

השימוש הבסיסי של המשחק, מתמעט עם התבגרותו של היונק ועם הזמן הופך לכלי בידי ההורה להנחיל כלים התנהגותיים לצאצאיו/ה.   אצל בני האדם, התווספו רבדים נוספים לבסיס המישחקי, המושתתים על הנאה וגירוי אינטלקטואלי-רגשי. כך שבאנושות ניתן ליראות משחק גם אצל מבוגרים. עם-זאת, מישחקיות נראת בעיקר אצל ילדים או כאשר מבוגר באינטראקציה של משחק עם ילדים.

הנאה הינה מניעה בסיסי למשחק ומשחקיות; ושילוב המשחק בהוראה מאפשרת הטמעה משמעותית לחומר חדש – הן בפן התרבותי-התנהגותי, הן בפן האקדמי והן בפן הרגשי.

Play Therapy

צמחה מתוך גישתן של מלני קליין ואנה פרויד לטיפול פסיכולוגי לילדים. 

גישתו של זיגמן פרויד, התבססה על שיח עם המטופל. כלומר ההנחה הבסיסית הינה שהמטופל בעל אופן חשיבה דומה לזה של הפסיכיאטר – המושגים, הדימויים ויכולות הביטוי ברמה דומה.

מ.קלין וא.פרויד, הבינו כי יכולות החשיבה המילוליות הינן עניין התפתחותי וכי ילדים אינם מסוגלים לבטא את רגשותיהם או מחשבותיהם באמצעות מילים. בעודן מתבססות על התאוריות של ז.פרויד, הן פיתחו את השימוש בעולם המטפורי הבא לידי ביטוי במשחק, כדרך לראות את עולמו הפנימי של הילד בחדר הטיפול.

גישות התפתחותיות נוספות חיזקו את אופן הפעילות הזה עם ילדים לצורך הטיפול הרגשי-פסיכולוגי בילדים, ומשם צמחו רבים מתחומי המיקוד התרפיים, המאפשרים לילד לעבד ולחזק את עולמו הפנימי, בתוך חוויות מהנות (טיפול באומנות, רכיבה טיפולית, שחייה טיפולים, טיפול בחיות….).

גישת Play Therapy, שמה במרכז את המשחקיות, מתוך הבנה כי זהו כלי טבעי בהתפתחותו של ילד, לעיבוד והבנה של מצבים, חוויות ובניית משאבים לכישורים אישיים המאפשרים התנהלות תקינה של האדם בחברה אליה הוא משתייך.  

משחקיות עם אדם בוגר, מהווה תיווך מטיב, מתוך ראיית הילד על עולמו הפנימי והתמודדותו במפגש עם המציאות בה הוא חי.