עצב
עצב הינו רגש בסיסי באנושיותנו. רגש המאפשר לנו "לעצור" – לעבד ולהתמודד עם תחושות צער של געגוע, חוסר או אובדן; עם חוויות שחווינו בעבר בהווה וגם בהתמודדות עם אובדנים, ויתורים פרידות בעתיד. זהו רגש חשוב המאפשר לנו להסתגל למציאות משתנה, מסייע לנו להתמודד עם אובדן וגעגוע, להשלים עם ויתורים שבחרנו או נדרשנו לעשות וכן כאשר אנו חווים פרידה בין אם ביוזמתנו ובין אם "כזאת שנכפתה עלינו".
פעמים רבות, אנו מתקשים לתת מקום לתחושות העצב של עצמנו ואף ביתר שאת של היקרים לנו, בשל החשש להרגיש בודדים או להיבלע לתהום של עצב "מפרק" ממנה לא נוכל "לצאת".
עם-זאת ההפך הינו הנכון – הכרה ברגשות העצבות מאפשרת קבלה ומתן תוקף לאנושיותנו. כאשר אנו ערים לכאב שבאובדן, או לעצב הנלווה לפרידה או שינוי משמעותי בחיינו, אנו בעצם מכירים בחשיבות העושר של עולמנו. אנו מכירים בערך ובקיומם של אנשים יקרים לנו, בטוב שיש לנו וסביבנו. כולנו בוודאי יודעים לומר שרק אחרי שאיבדנו משהו, הבנו עד כמה זה היה משמעותי עבורנו.
ההימנעות מרגשות עצב וכאב, בונה בנו "חומות" המרחיקות אותנו מקשר וקרבה לאנשים הסובבים אותנו. אינו מאפשר לנו לתת או לקבל את הנחמה-תמיכה שזוקוקים לה ומנציח את תחושת הבדידות. פעמים רבות, מהחשש לחוש עצב כאשר הקשר יסתיים, אנו נמנעים מיצירה או כניסה לקשר משמעותי ובכך מונעים מעצמנו להרגיש שייכות, קירבה ואינטימיות באופן אותנטי.
ביטוי תחושת עצב –אנו חשים ריקנות פנימית, כבדות או לחץ באזור החזה. חוסר מוטיבציה לאינטראקציה ופעילות, ירידה בתאבון, התכנסות פנימה הבאה לידי ביטוי גם בהחזקת גופנו (שפיפות, אי-יישור מבט, דיבור חלש…), בכי.
עצבות מגייסת קירבה ונחמה – השתתפות/שיתוף גורל. ומכאן שהעצב חיוני לנו לצורך יצירת קשרים עם הקרובים לנו.
כשאנו מאזינים לזולת ומאפשרים לו לבטא את מחשבותיו העצובות, נוצרת חוויה המאפשרת לרגשות העצב לנוע במסלולם הטבעי ולהיחלש עם הזמן.
ההכרה בעצבות של עצמנו או של האחר, מעבירה מסר סמוי המפוגג את תחושת הבדידות ומצמצם את תחושת חוסר האונים. מחזק את "העצמי המתמודד", המכיר בערכו ובערך חוויותיו. בפועל עצב ושמחה הינם שני רגשות המשלימים זה את זה לכדי חוויה אחת.
אז מתי נפנה לטיפול?
כשמגיעים לטיפול יש ציפייה מהמטפל שיסייע בהעלמת העצב, עם-זאת, על המטפל להעריך את כוחותיו של המטופל לשאת עצב זה וללמדו לעשות כך שיצליח לראות בעצב כחלק מהותי מהוויה האנושית שלו. TipTipul להורים
כאשר העצב נמשך לאורך תקופה ארוכה והאדם מתקשה להחזיר את לתפקד באופן תקין, מתקשה לגלות עניין או הנאה ו/או כאשר מתחילים להיות תסמנים של דיכאון (אובדן או יתר של תאבון, שעות שינה. חשיבה פסימית, התגברות של התנהגות תוקפנית (אצל ילדים בעיקר) וכו'); חיוני שהמטפל יפנה את המטופל להערכה רפואית-פסיכיאטרית במקביל לתהליך הטיפולי.
יש לקחת בחשבון כי לעיתים יידרש סיוע של טיפול תרופתי זמני או קבוע בהתאם לחוות דעתו של הרופא-פסיכיאטר.
*דיכאון קליני, הינו אחת ממחלות הנפש העיקריות, שהשלכותיו (בהעדר טיפול) עלולים להביא עד כדי אובדנות ומוות. בהתאם, ניסיוננו המקצועי מלמד כי במקרים בהם יש חשש להתפתחות דיכאון, מסוכן להמשיך תהליך טיפולי ריגשי ללא תמיכה או התערבות של טיפול תרופתי.
TipTipul להורים:
חלק גדול מהתרבויות האנושיות היו ועודן מעודדות הגברת שמחה ו"הכחדת" העצב. רובנו התחנכנו להדחיק כאב ועצב, לא לתת לו ביטוי חיצוני, בכדי להקל על עצמנו להשתלב ומתוך הצורך לא להכביד על הסובבים – זוכרים אמירות כמו: "תפסיק/י לבכות במו תינוק/ת!" או "זה לא כזה נורא, אין צורך בהיסטריה/לעשות דרמה" ובהמשך לאמירה כזאת "תפסיק/י לעשות מכל שטות פיל!".
הצפייה החברתית "אילצה" אותנו כילדים להבנות מנגנוני הדחקה לכאב ועצב ולא לתת להם ביטוי חיצוני. כהורים חשוב שנלמד ונאפשר לילדינו לבטא את כל קשת הרגשות – הנעימים יותר והנעימים פחות, ובכללם עצב. כך שהם יוכלו לעצב את אישיותם האוטנטית ('אני אמיתי', בלשון מקצועית).
אחד הדברים שאנו ההורים יכולים לעשות הינו לתת תוקף לתחושת העצב של הילד ולהיות (to be) עם ילדנו בחוויה הרגשית.
על עטיפת סיפרה המופלא של קורי דורפלד – "הארנב הקשיב" (תורגם לעברית ע"י גילה אלוני-דגן, בהוצאת תכלת), נכתב: טיילור היה עצוב, הדבר היפה שבנה – נהרס. כל החיות רצו לעזור לטיילור, אבל אף אחת לא הצליחה לגרום לו להרגיש טוב יותר. ואז הארנב הגיע. והארנב ידע בדיוק מה לעשות.
מה עשה הארנב? בשפה המקצועית הוא הפעיל הקשבה אמפתית:
ישב עם טיילור והיה נוכח (being).
הקשיב לדברי טילור מבלי לשפוט את אופן ביטוי רגשותיו, או לדחוק בו להתגבר; עד שטיילור מצא את הכוחות של עצמו להתחיל מחדש את הבנייה.
לעיתים הקשבה אמפתית כשלעצמה איננה מספיקה וילדנו זקוק מאיתנו לעזרות נוספות:
אמפתיה מילולית הכוללת שיום הרגש (מתן שם) באופן מנרמל ומאשר. נוכל לומר לילדינו: "אני רואה שאתה עצוב, מה שאתה מרגיש זה אמיתי, זה נורמלי, גם אני עצוב כש… – מסר מחבק שאני ההורה מעביר/ה לילדי: זהו רגש אנושי וסביר להניח שגם אני ארגיש דומה באותו מצב. אני איתך."
תיקוף – בשונה מאמפתיה, מתן תוקף לחוויה הרגשית האישית של הילד, אינה מחייבת את ההורה להסכים או להרגיש את אותו העצב. אלא, לתת הכרה לתחושת העצב של הילד (להבין/לקבל שכך מרגיש) מבלי לשפוט או לעודד שינוי. בכך מדגיש ההורה כי התחושות הסובייקטיביות של ילדו הינן הגיוניות ולגיטימיות. נוכל לומר לילדינו: "אני רואה שאתה עצוב, התאמצת מאד לבנות את המגדל ועצוב לך שזה נהרס." "אני יכול להבין למה עצוב לך. כל-כך חיכית ליום ההולדת ודמיינת איך זה יהיה וזה לא יצא כמו שחשבת".
יש ילדים הזקוקים שההורה יעזור להם לחשוב על פתרון – מה אפשר לעשות בסיטואציה. אנו ממליצות להורים לדבר בגוף שלישי או לפרוש מספר אפשרויות; נוכל לומר לילדינו: "מה אתה חושב שאפשר לעשות? אולי אפשר לנסות שוב? אולי אפשר לעשות הפסקה ולנסות שוב בפעם אחרת? אולי אפשר לשחק במשהו אחר? אולי אני יכול להצטרף וננסה ביחד?"
ולפעמים כשמתאים, אפשר כמובן לשתף מהפתרונות שאספתם בחייכם (כפריסת אפשרויות לבחירתו/ה).
מאוחר יותר, "כשהסערה שוככת" ואנו ההורים וכן ילדנו, פנויים לשוחח ולחשוב יחד על מה היה, איך הרגשנו, מה אנחנו יכולים לעשות בפעם הבאה כשנהיה במצב דומה/כשנרגיש ככה… .
ככול שנצליח לדבר עם ילדינו רגשות, הם ילמדו לזהות ולשיים את רגשותיהם וילמדו לאשרר לעצמם, להיות אמפתיים ולתת תוקף בעצמם לעצמם.
במילים אחרות ילדינו ילמדו יפתחו את היכולת לוויסות רגשי.
אבל…
לפעמים, עם כל הרצון הטוב והמאמץ שלנו להיות הורים מטיבים – זה לא מספיק. וגם אנחנו ו/או ילדינו – צריכים עזרה מקצועית. אנחנו כאן, מוזמנים לפנות אלינו. TipTipul