יתרה מזאת, כעס עשוי להיות ביטוי לתסכול המתעורר בנו כאשר אנו נדרשים לבצע משימה "שהיא מעבר ליכולתנו". מוסכמות חברתיות שהפנמנו – כאלו שמתייחסות לסירוב או להודאה בחוסר היכולת שלנו, פעמים רבות מונעות מאיתנו לומר באופן ישיר שאיננו מעוניינים או מסוגלים למלא את המשימה שהתבקשנו. במצב זה נותר מעין מאבק פנימי בתוכנו שעלול להוביל לתגובה כועסת לאו דווקא בעוצמה ו/או במקום מותאם. סיבה נוספת לרגש מוגבר של כעס יכולה להיות קשורה למאמץ מודע או לא מודע "להסתיר" או "להסוות" רגשות עמוקים יותר (כדוגמת: עצב עמוק, חרדה, אשמה, בושה וכד'). ניסיון "להתעלם" או "להכחיש" או "לנטרל" את אותם רגשות מאיימים, עשוי להביא את האדם לבטא מידה גבוהה של כעס. 

כל שכן, לאור היחס של הסביבה-החברה המתייחסת לביטוי של כוח במידת הערכה רבה יותר מאשר לביטוי של חולשה. במובן זה לבטא כעס, עשוי להיחשב ראוי יותר מאשר לבטא חרדה, עצב עמוק, עלבון וכד'.

מתי כעס מצריך פנייה לטיפול?

וויסות רגשי איננו ביטול או הכחשת הרגש. וויסות פירושו – היכולת לשאת את הרגש המתעורר בנו ולאפשר לרגש להתקיים מבלי לפעול על פיו בעוצמה שפוגעת בעצמנו או באחרים.

בשונה מילדים, מרבית המבוגרים הצליחו לפתח מנגנוני וויסות יעילים ומותאמים למצבים משתנים. בהתאם, אנו מסוגלים לווסת את הרגשות המתעוררים בנו, כך שלא נתנהג את מה שאנחנו מרגישים, אלא נבטא את רגשותינו בזמן ובמידה מותאמת. כאשר התהליך מתרחש כראוי, הן האדם הכועס והן מושא הכעס, מסוגלים להמשיך את מערכת היחסים הקיימת ובמקרים רבים אף לסיים בהרגשה שכל אחד מהן ו/או הקשר ביניהם, השתפר באופן המחזק את תחושת האמון והקירבה ההדדית. 

בעת וויכוח – חשוב לשים לב שכך- כאשר הכעס מופנה כלפי הרעיון, ההתנהגות, העמדה והוא מופנה לעניין עצמו, לנושא בנדון – מרבית הסיכויים שהוויכוח, קשה ככל שיהיה, יסתיים בטוב, גם אם ללא הסכמה.

כאשר הכעס מופנה לאדם עצמו, ומטרתו לפגוע בערכו העצמי ו/או בתחושת המסוגלות שלו – הוויכוח יסלים ועשוי להשאיר את כל המעורבים בתחושות קשות. 

כולנו נולדים עם טמפרמנט מובנה – קווי אופי המהווים את בסיס אישיותנו. רמת הרגישות שלנו – הן נפשית והן גופנית – "רשומה" בטמפרמנט המולד שלנו. איך אנו מתמודדים במפגש של בסיס אישיותנו עם המציאות – מהווים את בניית האני כאדם. לאורך השנים אנו לומדים איך מתי ולמה להגיב למתרחש. ילדים נמצאים בתחילת הבנייה הזאת ולכן, לומדים מאיתנו ולא פעם מתקשים בהתמודדות של עצמם עם הסביבה.

ילד המשתטח באמצע הסופר ומתחיל לצרוח בבכי מרורים – גורם לנו המבוגרים הרבה מבוכה – "איזה הורה נורא אני" "כולם מסתכלים" – אך גם מציב בפנינו אתגר לא קטן – "איך אני מגיב? האם לוותר ולתת? האם לעמוד במילתי, להתעקש ולחכות שיפסיק בעצמו? האם להיכנס למשא ומתן" ?? יתכן כי רצון הילד באותו רגע הינו מהותי עבורו והוא באמת צריך את שמבקש – אז שווה להיכנס לשיח ולהבין את רצונו, כמו-גם להסביר את עמדתנו ההורית כך שנגיע איתו להבנה ופשרה.

במצבים בהם ילדנו נוהג כך כי איננו מסוגל להכיל או להתמודד עם הגבול שהצבנו לו (למשל סירוב לתת לו את מה שמבקש או דחיית מועד קבלת מבוקשו); או במצבים בהם אני ההורה לא מצליח, שוב ושוב, להגדיר לעצמי ולילד שלי את הגבולות החינוכיים ולעמוד בהם  – חשוב לפנות לקבל הדרכה הורית ואולי גם טיפול פרטני לילד, במקביל.